תקשורת או תשקורת

עד לא מזמן היינו יונקים מידע מהרדיו, טלוויזיה, עיתון ורשת האינטרנט ומחכים למהדורת החדשות הבאה, לדעה המכובדת של הפרשנים, למידע על העולם וענייני היום, כדי להבין מה קורה מי נגד מי ומהי תמונת המצב שלנו במדינה ובעולם או ממומחים ברשת כמו ערן שיוביץ. התקשורת היתה מבחינתנו מקור המידע והסמכות העליונה. אבל משהו קורה בשנים האחרונות. יתכן ששפע מקורות המידע המאפשרים לנו לבדוק ידיעות ולקבל מידע בלתי אמצעי הם אלה שפקחו את עינינו או אולי מאורעות החיים הם הגורמים לנו להבחין שקיים דיסוננס ברור בין מה שאומרים בתקשורת לבין מה שקורה במציאות, בחיים האמיתיים של כולנו. 

התקשורת אמורה לדווח על המציאות, לקשר בין חיי האדם הפרטי לאנשים ולחברה שמסביבו והלאה עד למעגלי מוסדות העם והמדינה, במעגל גדול של מידע. אבל המידע שאנחנו מעבירים זה לזה משקף יותר מעובדות ומספרים הוא משקף את מצב היחסים בינינו.

אם התקשורת מסלפת או לא מדייקת בדבריה ומשתמשת בכוחה כדי להכתיב מציאות במקום לשקף אותה, אז היא חוטאת לתפקידה.

יתרה מכך, כאשר היא משתמשת בכוחה ובשל הצלחה או בצע כסף לא משנה לה להרע את מצב היחסים בין האנשים במדינה, ביודעין להביא את הצהוב והמפריד היא כבר מפרה את החוזה הלא כתוב בינה לבין הציבור וזה חייב להיפסק. אי אפשר יותר להתעלם מהנזקים. האווירה בארץ גדושה בחוסר ודאות וחוסר אמון ועל הקרקע הזאת תיאוריות קונספירציה קמות חדשות לבקרים. 

לכאורה עם ישראל היה במצבים הרבה יותר קשים בעבר ומעולם לא הרגשנו כל כך חוסר בטחון וחוסר אמון בכל מילה שנאמרת וזהו כבר מצב שהוא לדעתי מסוכן. 

מגפת הקורונה העלתה על פני השטח את הבעיות האמיתיות של ישראל. את החולי האמיתי, מצב היחסים בינינו. ברדיפה שלנו אחר הצלחה והנאה השלכנו את הגורמים החיוניים ההכרחיים לחיים מאושרים ובריאים, יחסים טובים בין האנשים שחיים כאן. ערכים כגון אחריות ויושרה, כבוד, עזרה הדדית וערבות הדדית. המצב מראה לנו בבירור שלא ניתן להמשיך לחיות כך. אין ברירה אנחנו קשורים ותלויים האחד בשני ולכן גם מעצמנו וגם מהתקשורת עלינו לדרוש גישה אחרת. על התקשורת להיות כשמה כן היא-מקשרת, מחברת בין אנשים. עליה לתת לנו דוגמאות חיוביות לקשרים טובים בין כולנו.