עושר, עוני ומה שביניהם

יום אחד בתי חוזרת הביתה בשיא ההתלהבות.  היא מספרת על ילד בכיתה שקיבל את האייפון הכי חדש בשוק, וגם… אוזניות מיוחדות אלחוטיות. היא מספרת וריר נוזל מפיה, אני מקשיבה ודמעות כמעט זולגות מעיניי. מחשבה אחת חולפת בראשי, איפה אני מוצאת את הילד הזה ומעלימה, אותו, את הטלפון שלו וגם את הוריו ! 

עוברות מספר דקות , אני מתעשתת על עצמי כי מובן לי שגם אם הילד והוריו יעלמו כלא היו, מחר תחזור התופעה באלף גרסאות שונות. בתי הייתה בכיתה א', אגב. ככה זה, העידן שבו הכל פרוץ. ילדים מקבלים  ה כ ל  ללא קשר לגיל וצורך אמיתי. למה בעצם הרדיפה החומרית הזו השתלטה לנו על החיים? איזה חלל היא באה למלא? איך קורה שהאדם בן זמננו משייך את תכלית חייו למימוש יצרים חומריים ועושר גשמי ? 

האדם מחפש אחר משהו, רק שכנראה שהוא מחפש במקומות הלא נכונים, ויש אשר זיהו את החלל הזה והחלו לשכנע אותנו שקניות זו מטרת הקיום שלנו, אחרי מאות, אם לא אלפי שנים של התפתחות. האם העושר הגשמי הזה באמת מוביל לאושר שאותו מחפש האדם? הרי ברור לנו שלמי שיש מאה ירצה מאתיים ואם יש לו אלף ירצה אלפיים וכך אנו צועדים לבור עמוק ללא תחתית. 

אחרי תקופה של מחשבות כאלו, מצאתי את עצמי יום אחד לוקחת את הקטנה שלי לגן המשחקים במושב. בגן הייתה ילדה קטנה מבתי שנראתה לבדה ועצובה. הצעתי לבתי לגשת אליה ולהציע לה לשחק עמה. בלי להסס היא כך עשתה, וכעבור מספר דקות עוד ילדים הצטרפו. המשחק היה בסיסי, כזה כמו של פעם. לפני ששמנו לב כלל, החושך התחיל לרדת. האם של אותה ילדה ניגשה לומר כמה שהיא מודה לבתי על המעשה המקסים. הם חדשים במושב והילדה ממש צמאה לחברת ילדים. 

בתי זכתה בעוד חברה, הילדה זכתה גם, ואני כולי ביטחון שכאן, טמון האושר האמיתי, האינסופי, הנצחי. האושר שאותו באמת מחפש האדם ויכול לתת מענה לכל חסרונותינו כפי שאמר לי פעם ערן שיוביץ. הרי מה באמת חסר לנו בחיים? אייפון חדש? אוטו חדש? כל דבר חומרי רק הולך ומתבלה עם הזמן. רק קשרים טובים, קשרי חברות ואהבה בין בני אדם יכולים לצמוח, להתחדש ולמלא את כל החלל והריק שאנו חשים בחיינו.